Human Specific is a people-dependent project. It is an invitation to play with objects I prepared in the studio—newspaper cubes and cardboard boxes—as building blocks of visual art: line, stain, color, space, in balance and harmony. The audience's dynamics will produce a new look in the gallery each day, as visitors are invited to make an installation from the objects or whatever they wish.

Human Specific הוא פרויקט תלוי אנשים. זוהי הזמנה לשחק עם אובייקטים שהכנתי בסטודיו — קוביות עיתון וארגזי קרטון — כלבני בניין של אמנות חזותית: קו, כתם, צבע, חלל, בשיווי משקל ובהרמוניה. דינמיקת הקהל תייצר בכל יום מראה חדש בגלריה, כאשר המבקרים מוזמנים לעשות מהאובייקטים מיצב או כל מה שירצו.

I don't want to hang pictures on the walls; I want to play with shapes and colors. I want to understand why adults don't play, and I want people to stay with me a long time in the gallery. I want to host with hummus every day and not only wine at the opening; I want to see something different in the gallery each day, and I don't want to take anything back to the studio. This minimanifest has echoed in me for a long time—from the exhaustion of running an exhibition in a gallery to the heartbreaking moment when you take an exhibition apart and return its parts to the studio.

לא רוצה לתלות תמונות על הקירות; רוצה לשחק בצורות ובצבעים. רוצה להבין למה מבוגרים לא משחקים, ורוצה שאנשים ישהו איתי הרבה זמן בגלריה. רוצה לארח בחומוס כל יום ולא רק יין בפתיחה; רוצה לראות כל יום משהו אחר בגלריה ולא רוצה להחזיר כלום לסטודיו. המינימניפסט הזה הדהד בי זמן רב — מעייפות של ניהול תערוכה בגלריה ועד הרגע הכואב של פריקת תערוכה והחזרת חלקיה לסטודיו.

Neoteny—the tendency to stay young. Play, a central trait of childhood, expresses behavioral flexibility that illustrates neoteny. In humans, some of that flexibility persists into adulthood because it is vital to us; play turns out to be a serious matter. The project invites the audience to linger in the gallery to examine why adults stop playing.

ניאוטניה — נטייה להישאר צעיר. המשחק, מאפיין מרכזי של הילדות, הוא ביטוי של גמישות התנהגותית המדגימה את הניאוטניה. אצל בני האדם, חלק מהגמישות נשמרת גם בבגרות כי היא חיונית לנו; המשחק מתברר כעניין רציני. הפרויקט מזמין את הקהל להישהות בגלריה כדי לבחון למה מבוגרים מפסיקים לשחק.

Sexual play. I chose Pompeii as a design subject; all the project materials were black, red and gold—dramatic colors of the city of sexual play. Mythology and biblical stories are the stuff of childhood, imagination-kindling stories that do not vanish but only find new channels suited to the present. Nothing competes with mythological imagery; what is an imaginary story if not play in images and plots?

משחקי מין. בחרתי בפומפיי כנושא עיצובי; כל חומרי הפרויקט היו שחורים, אדומים וזהובים — צבעים דרמטיים של עיר משחקי המין. המיתולוגיה וסיפורי המקרא הם חומרי הילדות, סיפורים דמיוניים שלא נעלמים אלא רק מוצאים לעצמם ערוצים חדשים המתאימים להווה. אין דימויים שמתחרים בדימויים המיתולוגיים; מהו סיפור דמיוני אם לא משחק בתמונות ובעלילות?

On the wall are codes for scanning on a personal phone. The phone rings “cuckoo” and reveals what lies beyond the code: an eclectic collection of web pages I found in endless browsing or pages I made especially. Scanning the codes is the play of the contemporary flâneur—global and across time—Walter Benjamin wandered the streets, and today the streets have become worlds reflected to us from small screens.

על הקיר מוצגים קודים לסריקה במכשיר הסלולרי האישי. הטלפון מצלצל “קוקו” וחושף את הנסתר מעבר לקוד: אוסף אקלקטי של דפי אינטרנט שמצאתי בגלישה אינסופית או דפים שיצרתי במיוחד. סריקת הקודים היא משחק המשוטט המודרני — גלובלי וחוצה זמן — וולטר בנימין שוטט ברחובות, והיום הרחובות הפכו לעולמות משתקפים אלינו מהמסכים הקטנים.

I want the activity to bring disconnection from the purposeful, demanding everyday and focus on shapes, colors, and associations. Independently, alone, with others or with me, without goal and without time pressure. I am continuously present in the gallery over hummus I prepare on site, and I invite visitors to daily gallery conversation and to meet special guests in playful action.

אני רוצה שהפעילות תביא להתנתקות מהיומיום התכליתי והתובעני ולהתמקדות בצורות, צבעים ואסוציאציות. באופן עצמאי, לבד, עם אחרים או עם עצמי, בלי מטרה ובלי לחץ זמן. אני נוכחת ברציפות בגלריה על חומוס שאני מכינה במקום, ומזמינה את המבקרים לשיח גלריה יומיומית ולפגוש אורחים מיוחדים בפעולה משחקית.