Drora Dekel
In her solo exhibition at the Cooperative Gallery in Kabri, Ora Ruven presents two series of works. Both address the body–mind bond. In the first—painted jars in various sizes, installed as a group in the space. In the second—photographs in various sizes, mostly monochrome prints on cardboard, some in black and white. In each series, bodily presence is the subject itself, whether the bodies are those of athletes or of children. Movement, exertion, muscular activity, and the beauty of the athletic body—which demands upkeep from childhood onward—link the works together.
“The jar paintings are a direct continuation of my nude paintings. The intensive engagement with painting my own nude figure and nude men deepened my interest in our relation to the body. A wide spectrum of emotion and rationality—from shame in nakedness to its proud display, from ascetic distance from the body to its cultivation and glorification—such a spectrum can fill days and nights of inquiry.”
The history of the human body in art, and especially the nude, is as dense and long as almost all of human history.
In classical Greece, the “crown games” were the name given to the athletic contests of the Olympiad; they expressed the hard path toward shaping the body, a culture of the body, and the peak the athlete strove to reach—then with laurel wreaths, today with gold medals.
On her choice to paint contemporary female figures in athletic poses and to present them nude on the jars, Ruven says: “The jars are not too fancy—the kind you see lying in squares and courtyards, tilted on their side with a bundle of stalks peeking out. The roughness scrapes against the brush. I thought about the performative difficulty of painting on the jar, like the effort to achieve the beauty of the body put on display, which hides the sweat and pain. It is a gesture both to that era and to our body, which is the soul’s home.”
The Greek world of contests was also called agonistics (agōn—from suffering and struggle), expressing the athlete’s effort in training, in competition, and in the period after the games, and above all the knowledge that the athlete does not always win. That has physical and emotional expression. Only one who can truly cope with this twofold limitation is a real athlete. This struggle is present in contemporary reality too, which imposes it with no less cruelty—among other things in the regime of beauty, and in the upkeep of body and health.
In the series of children’s photographs, the protagonists were processed from camera capture in a digital workflow that allows fast, precise duplication, to work on the computer. The computer lets Ruven run endless tests on the digital image. She has a vast array of tools with which to explore and create new visual forms not seen before—using photography, scanning, drawing, color painting, cutting, copying, duplication, transparency, layers, erasure, digital tablet and pen, and more.
“The body language of the children expresses primal drives: competitiveness, aggression, play, hierarchy—these, in my view, also generate everything adult culture contains: Olympiads and contests from then until today, grounded in these drives.” The innocence, natural nakedness, the nature that holds them and that they are part of, create an alternative to gyms and stadium sports. The body’s muscular effort is mobilized spontaneously toward a goal.
The question arises why Ruven chooses cheap, “plain” materials—such as cardboard, and jars from the neighborhood nursery, the Mediterranean kind. The choice clearly aims low, at “poor material,” which has lately returned in force to the arena. Ruven is also drawn to discovering new materiality. This time she chose to print on cardboard, which oxidizes quickly. She exposes something like a substitute for the classical etching. Despite the material’s flatness, the yellowish tones of the cardboard and the printing in gray/black heighten an etched look and yield a monochrome softness impossible with black-and-white contrasts on photographic paper.
Arte povera artists knew how to transform poor material and lift it to the sublime. Ruven does not aim there. She declares “plainness” fitting in days of social upheaval and economic hardship. It should be noted that in recent years the body has been treated in a relatively minor key compared to the provocation, shock, and extremism that marked earlier decades of the twentieth century. The body returns in a less naive form: a body that has already been through provocation, the media, the feminist and gender revolutions. In Ruven it is present naturally, whether adult or child. The body as body—even when it is not perfect.
If we speak of the body, then among the many viewpoints that touch on beauty, I chose to mention Elaine Scarry, lecturer in aesthetics at Harvard, who argues that beauty conserves life rather than suppressing it. It serves as a muse, inspiring viewers who create other beautiful things as homage to the first beauty. Beauty teaches a kind of decency arising from balance and symmetry; the measure of decency, Scarry says, is what defines justice.
Drora Dekel, Kabri, August 2013
אורה ראובן מציגה שתי סדרות של עבודות בתערוכת היחיד בגלריה השיתופית בכברי. שתי הסדרות מתייחסות לקשר גוף–נפש.
בסדרה הראשונה מוצבים כדים מצוירים בגדלים שונים, רובם מונוכרומטיים, על קרטוני ביצוע מודפסים. בסדרה השנייה מוצגים צילומי־גופות בשחור־לבן, בגדלים שונים.
בכל הסדרות מופעי הגוף הם העניין עצמו — בין אם מדובר בגופות של ספורטאים ובין אם של ילדים. יופיו של הגוף האתלטי, פעילות השרירים, המאמץ והתחזוקה — כל אלה מתחברים בעבודות.
ציורי הכדים הם המשך ישיר לעיסוק האינטנסיבי של ראובן בציור עירום עצמי. העיסוק בעירום העמיק את העניין שלה ביחס שלנו לגוף, והוביל למנעד רחב של רגש ורציונל — החל בבושה ובהתנהלות נזירית ביחס לגוף, וכלה בטיפוחו, האדרתו וחשיפתו הגאה. ההיסטוריה של הגוף האנושי באמנות, ובעיקר העירום, עמוסה וארוכה כמעט כהיסטוריה האנושית עצמה.
ביוון הקלאסית נקראו תחרויות הספורט באולימפיאדה «משחקי הכתר», ושם זכה הספורטאי לזרי הדפנה — המקבילה למדליות הזהב של ימינו. בחירתה של ראובן לצייר דמויות בנות־זמננו בתנוחות גוף אתלטיות מתייחסת להצגת הגוף לראווה.
ראובן מספרת על הכדים:
«הכדים נוטים על צידם, עם צרור גבעולים מציץ מתוכם. חשבתי על הקושי, על החספוס השורט, על המאמץ להשגת יופיו של הגוף המוצג לראווה. הביצוע בציור על הכד קשה למגע המכחול. זוהי מחווה גם לאותה תקופה וגם לגוף שלנו — בית הנפש שלנו.»
המונח היווני אגוניסטיקה (אגון — סבל ויגון) מתאר את עולם התחרויות היווני, שבו הספורטאי מתמודד עם מגבלה כפולה — פיזית ונפשית. רק מי שמצליח להתמודד כראוי זוכה בניצחונות. גם במציאות העכשווית היגון הזה נוכח — משטר היופי, הבריאות ותחזוקת הגוף.
בסדרת צילומי הילדים עברו גיבורי הסדרה טיפול דיגיטלי במחשב. המצלמה הדיגיטלית מאפשרת שכפול מדויק, והמחשב מציע מבחר כלים לחקירה וליצירת צורות אמנות חדשות: שכבות, שקיפות, מחיקה, העתקה, גזירה, רישום, צבע, סריקה, צילום דיגיטלי ועט דיגיטלי.
שפת גופם של הילדים מבטאת יצרים ראשוניים — משחקיות, אלימות, תחרותיות. «אולימפיאדות ותחרויות — הדברים שמייצרים לדעתי גם את כל מה שהתרבות של המבוגרים מכילה מאז ועד היום.»
הטבע, העירום הטבעי והתום יוצרים מקום אלטרנטיבי למכוני הכושר ולאצטדיוני הספורט. מאמץ שרירי הגוף מגויס באופן ספונטני להשגת המטרה.
עולה השאלה: מדוע בוחרת ראובן בחומרים «פושטים» — קרטון ביצוע, כדים מהמשתלה, חומרים זולים? זוהי בחירה מודעת לנמוך, «דלות החומר», שחזרה לאחרונה בגדול. ראובן נמשכת לחומריות חדשה — קרטון שמתחמצן במהירות, יוצר גוונים צהבהבים ורכות תחריטית, ומעצים את הניגודיות המונוכרומטית.
אמני הארטה פוברה לא השכילו ליצור טרנספורמציה לחומר הדל ולהביאו למקום נשגב — אך ראובן מכוונת לשם. בימים של מהפכות חברתיות וקשיים כלכליים, «הפושטיות» מקבלת משמעות חדשה.
בעשורים האחרונים העיסוק בגוף נעשה מינורי יותר ביחס לפרובוקציות של המאה העשרים. הגוף עבר את המהפכה הפמיניסטית והמגדרית, את התקשורת ואת הפרובוקציה — והוא חוזר בצורה נאיבית יותר. אצל ראובן הגוף נוכח בטבעיות, גם כשאינו מושלם — גוף בוגר או גוף ילדי.
איילין סקארי, מרצה לאסתטיקה בהארוורד, טוענת שהיופי משמר את החיים ולא מדכא אותם. היופי נותן השראה למתבוננים, משמש מוזה, ומלמד סוג של הגינות הנובעת מאיזון וסימטריה. «מידת ההגינות,» אומרת סקארי, «היא זו שמגדירה צדק.»
דרורה דקל
כברי, אוגוסט 2013
Diadema · דף התערוכה